<h1>אבודרהם סדר תפילות חול שער שלישי</h1>
<h2>דף ז.</h2>
כל הברכות כולן בין ברכת המצות בין ברכת ההנאה צריך שלא יפסיק בדברים אחרים בין הברכה ובין דבר שמברכים עליו ואם הפסיק צריך לחזור ולברך פעם שנית. אבל אם הפסיק בדברים שהם מענין אותו דבר שמברכין עליו אינו צריך לחזור ולברך פעם שנית כדאמרינן בברכת המוציא שאם אמר טול ברוך אינו צריך לברך לפי שהוא צורך אכילה וכן כל כיוצא בזה. וכתב הרא"ש שהשוחט בהמות או עופות ואחר ששחט אחד אמר הביאו לי אחרים לשחוט וכל דבר שהוא מענין שחיטה לא חשיב הפסק. עוד כתב הרא"ש יש אומרים שאין לבודק החמץ לדבר עד שיגמור כל הבדיקה ויש מוסיפין עוד לומר שאם שח בדברים בעלמא שלא מעין הבדיקה שצריך לחזור ולברך. וכל זה אינו נראה לי אלא שיש ליזהר שלא לדבר בין הברכה להתחלת הבדיקה אבל משהתחיל לא הוי שיחה הפסק מידי דהוה אישיבת סוכה וכאדם המדבר בתוך סעודתו דלא הוי שיחה הפסק להצריך לחזור ולברך על ישיבת סוכה וברכת המוציא דלא מצינו דשיחה הויא הפסק אלא בין תפילין לתפילין [מנחות ל"ו ע"א] משום דברכה ראשונה קיימא נמי אהנחת תפילין של ראש ואם סח צריך לברך פעם אחרת להניח תפילין לפי' רבינו תם. ולפירוש רש"י נמי כיון דתרי מצות נינהו ולא מעכבי אהדדי ואם לא סח אין צריך לברך על מצות תפילין אם כן הוי היסח הדעת, ומיהו לכתחילה טוב ליזהר שלא יעסוק בשיחה בטילה עד שיגמור כל הבדיקה כדי שישים לבו לבדוק בחדרים ובעליות ובכל מקום שמכניסין בו חמץ. ע"כ דעתו.
<h2>דף ז:</h2>
יש מצות שמברכין עליהם בעל ויש מברכין עליהם בלמד. וכתב ר"ת טעם לדבר כל מצוה הנעשית מיד מברכין בעל, כגון על המילה. על ביעור חמץ. על אכילת מצה. על אכילת מרור. על מקרא מגלה. על הטבילה. על נטילת ידים. על נטילת לולב. על ספירת העומר. על מצות ערוב. וכל מצוה שיש בה שהות כגון להניח תפלין כל היום, להתעטף בציצית להיות עטוף בו כל היום, לישב בסוכה לאכול ולטייל בה כל היום מברכין בלמ"ד דלהבא משמע. ולהדליק נר של חנוכה יש שהות במצותה כדאמרינן בפ' במה מדליקין (שבת כא, ב) מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק ולכך מברכין בלמ"ד, וכן לשמוע קול שופר יש שהות להפסיק בין התקיעות שעיקר מצות שופר על סדר הברכות. ומה שמברכין להכניסו בבריתו של אברהם אבינו מפני שברכה זו אינה כשאר ברכות אלא שבח והודאה הוא לבורא כמו שפירשנו למעלה. ומה שמברכין בתפלין של יד להניח ועל של ראש על מצות מפני שלא רצו רבותינו לתקן שתי ברכות זו אחר זו על מצוה א' בסגנון א' אלא הראשונה מברך להניח שכך דינה כמו שאמרנו והשנייה על מצות שהיא גמר המצוה. ומה שאנו מברכין על ההלל לקרוא את ההלל ואנו מברכין על מקרא מגלה מפני שקורין את המגלה בלא הפסק אבל בקריאת ההלל מפסיקין והצבור עונין ראשי פרקים. ועוד דאמרינן בפסחים (קיז, א) שעיקר קריאת ההלל תקנו נביאים הראשונים לקרותו על כל צרה שלא תבא על הצבור לכשיגאלו גומרין את ההלל הילכך שייך בו לקרוא את ההלל שכל מצוה שאינה חובה תמיד לא שייך בו לברך על. והכלל הזה הוא בלא טעם וגם רוב התירוצים הם בדוחק, ועוד קשיא לי לדבריו נר של שבת ולהפריש תרומה. וא"ת דעל הפרשת תרומה אמרינן אינו כן דגרסי' בתוספתא דברכות (פ"ו ט) היה הולך להפריש תרומות ומעשרות, מברך בא"י אמ"ה אקב"ו להפריש תרומות ומעשרות, ועוד דלאכול מצה ולאכול מרור אמרינן כמו שנפרש לקמן.
והרמב"ם כתב (ברכות פ"א ה"א) טעם אחר, כל מצוה שעושה אותה לעצמו מברך לעשות, כגון המל את בנו או עושה מזוזה לביתו או מעקה לגגו או הפריש תרומה לעצמו או לבש תפילין או נתעטף בציצית. ואם עשה אותה לאחרים כגון מל בן חבירו או הפריש תרומה לחבירו מברך על העשייה. עשה מצוה לו ולאחרים כאחד אם היתה מצוה שאינו חובה מברך על העשייה לפיכך הוא מברך על מצות עירוב. היתה חובה ועשה אותה לו ולאחרים מברך לעשות לפיכך מברך לשמוע קול שופר. נטל את הלולב מברך על נטילת לולב שכיון שהגביהו יצא ידי חובתו, אבל אם בירך קודם שיטול מברך ליטול לולב כמו לישב בסוכה. מכאן אתה למד שהמברך אחר שעשה בלא ברכה מברך על העשייה, אבל נטילת ידים ושחיטה הואיל וכדברי הרשות הם אפי' שחט לעצמו מברך על השחיטה ועל כסוי הדם ועל נטילת ידים וכן הוא מברך על ביעור חמץ בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים, שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק ע"כ. והראב"ד השיג עליו וזה לשונו: אמר אברהם קשיא לי על מקרא מגלה ואם נאמר כל מצוה שהיא מדבריהם אומר על שהוא כעין רשות קשיא לי נר חנוכה. ואולי מפני שאין לה קצבה שהמהדרין מוסיפין וכן המהדרין מהמהדרין יותר. א"נ מפני שזאת הברכה הוקבעה על נס הנרות שבמקדש שהם של תורה לפיכך עשאוה כשל תורה. ובין כך ובין כך קשיא לי על אכילת מצה ועל אכילת מרור. ועוד יש תימה האיך לא הקשה אותם בגמרא (פסח' ז, ב) למאן דאמר לבער חמץ ומסתברא דלאכול אמרינן בהני ומסיק הכי בגמרא (שם קטו, א) דאמר בורא פרי האדמה ולאכול מרור ע"כ. גם ברכת תפלין של יד ושל ראש קשיא לי לדבריו.
וי"א טעם אחר, כל מצוה שאפשר לעשותה ע"י שליח והיא להבא מברכין בעל וכל מצוה שא"א לעשותה ע"י שליח והיא להבא מברכין בלמ"ד. זו היא קצת סברת התלמוד בפרק קמא דפסחים (ז, ב) גבי פלוגתא דביעור חמץ דאמרינן בלבער חמץ כולי עלמא לא פליגי דלהבא משמע כי פליגי בעל ביעור חמץ ומקשי למאן דאמר לבער חמץ, אקב"ו על המילה. וקאמר היכי לימא, למול לא סגיא דלאו איהו מהיל. ומקשי, אבי הבן מאי איכא למימר ומתרץ אין הכי נמי. כלומר כיון שהוא עצמו מוהל וצריך למול יש לו לברך בלמד אבל למאן דאמר על ביעור חמץ אפי' אבי הבן נמי על המילה הוא מברך כמו שפי' רש"י. ולזה הטעם צריך לברך לאכול מצה ולאכול מרור מפני שא"א לעשותן ע"י שליח והן להבא. והכי גרסי' להו בפ' ערבי פסחים בנוסחאו' ישנו' ומדוייקות וכן הביאם רב עמרם בסדורו. ועוד דגרסינן בתוספ' בשלהי פסחים (פ"י) אי זו היא ברכת הפסח, בא"י אמ"ה אקב"ו לאכול הזבח. ואלו כיוצא בהן. וגם לזה הטעם יתיישב מה שהקשינו לאותן הטעמים הראשונים מאי שנא תפלין של ראש משל יד דבשלמא להניח תפלין א"ש מפני שא"א לעשותה ע"י שליח והיא להבא ולכך מברכין בלמד. ועל מצות תפלין ג"כ לפי שכבר הניח של יד וכשמניח של ראש לא קרינן בה להבא אלא לשעבר ולכך מברכין בעל. וא"ת והרי נר חנוכה שאפשר לעשותה ע"י שליח והיא להבא ומברכין בלמ"ד וי"ל שהדלקה עצמה היא המצוה והואיל והוא נותן השמן והפתילה משלו כדאמרינן בפרק במה מדליקין (כג, א) דצריך לאשתתופי בפריטי לא קרינן בה שאפשר לעשותה ע"י שליח ולכך מברכין בלמ"ד א"נ דרך העולם הוא שכל אדם מדליק בביתו מפני חביבות הנס וכן נר של שבת. וא"ת והרי טבילה ונטילת ידים שא"א לעשות' ע"י שליח ומברכין בעל. ויש לומר מפני שאין עשייתם להבא אלא לשעבר כמו שפירשנו למעלה ולכך מברכין בעל. א"נ כיון דטבילת כלים אפשר לעשותה ע"י שליח לא חלקו חכמים בכלם. וא"ת והרי כסוי הדם שא"א לעשותה ע"י שליח ומברכין בעל, וי"ל שכסוי הדם הוא גמר מצוה ולא קרינא ביה להבא אלא לשעבר ואפילו לאחר הכסוי יכול לברך כיון שבירך מקודם על השחיטה. וא"ת והרי העומר שא"א לעשותה ע"י שליח ומברכין בעל. וי"ל מפני שכבר הקריב העומר ואנו מונין ממנו ולא הוי להבא אלא לשעבר ולכך מברכין בעל. לישב בסוכה היא בלמ"ד מפני שא"א לעשות ע"י שליח והיא להבא שעיקר מצות סוכה אכילה ושינה כעין דירה. ועל המילה ועל מצות עירוב ועל השחיטה הם בעל מפני שאפשר לעשותן ע"י שליח והן להבא. וא"ת והרי ברכת אבי הבן שמברך להכניסו בבריתו וכו' שאפשר לעשותה ע"י שליח כשאין האב בעיר ומברכין בלמ"ד. וי"ל מפני שמברך אותה אחר המילה לא קרינן [ליה] להבא אלא לשעבר ולכך מברכין בלמ"ד. וכבר פירשנו הטעם למעלה. וא"ת והרי נטילת לולב שא"א לעשותה ע"י שליח ומברכין בעל. וי"ל מפני שא"א לברך להבא אלא לאחר הנטילה קודם הנענוע. וא"ת והרי תקיעת שופר שאפשר לעשותה ע"י שליח ומברכין בלמ"ד. י"ל שהשמיעה עצמה היא המצוה והואיל ואי אפשר לשמוע אלא על ידי שליח לא קרינן בה שאפשר לעשותה ע"י שליח ולכן מברכין בלמ"ד. וא"ת והרי מקרא מגילה שא"א לשמוע על ידי אחר אלא ע"י אזנו ומברכין בעל וי"ל שאינו מברך על השמיעה אלא על הקריאה ואפשר לצאת ידי הקריאה על ידי שליח ולכך מברכין בלמ"ד. וא"ת והרי קריאת ההלל שאיפשר לעשותה על ידי שליח ומברכין בלמ"ד. וי"ל כיון שצריך לענות ראשי פרקים וגם צריך לומר הודו אנא לא קרינא ביה שאפשר לעשותה על ידי שליח ולכך מברכין בלמ"ד. ומיהו קשיא לי לההיא טעמא מברכת התורה שא"א לעשותה על ידי שליח והיא להבא ומברכין בעל ויש שמברכין לעסוק בדברי תורה. ונוכל לתרץ שגם זו איפשר לעשותה ע"י שליח שאדם אחר יכול להוציא את הרבים ידי חובתן.
גרסי' בפרקא קמא דפסחים אמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן אמר רב חסדא חוץ מן הטבילה דאכתי לא חזי גברא. תניא נמי הכי טבל ועלה בעלייתו אומר בא"י אמ"ה אקב"ו על הטבילה וכתב הרי"ף ומפרשי להו רבנן בטבילת גר בלבד אבל שאר חייבי טבילות מברכין ואחר כך טובלין. דהא קיימא לן נדה קוצה לה חלה ומיחייבא לברוכי להפריש חלה ותנן נמי (ברכות כו) זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע והמשמשת שראתה נדה צריכין טבילה טעמא דזב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע הוא דצריכין טבילה הא זב שלא ראה קרי ונדה שלא פלטה שכבת זרע קורין ומתפללין ואין צריכין טבילה וכן פירש רבינו חננאל. וכן כתב הר"ם במז"ל והרא"ש. ורש"י פי' משום דבעל קרי אסור לברך קודם טבילה וטבילת בעלי קריין שכיחא לכך נהגו בכל הטבילות לברך אחר הטבילה ואע"פ שעתה בעל קרי מותר בדברי תורה לא נשתנה המנהג. ואמרינן בפרק לולב הגזול (סוכה לט, א) ובפרק הקורא את המגלה עומד (מגילה כא, ב) ובפרק ערבי פסחים (קיט, ב) מאי משמע דהאי עובר לישנ' דאקדומי הוא אמר רב נחמן בר יצחק אמר קרא וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי. אביי אמר מהכא (בראשית לג, ג) והוא עבר לפניהם ואי בעי' אימא מהכא (מיכה ב, יג) ויעבר מלכם לפניהם ויי' בראשם ולהכי אמר עובר ולא אמר קודם משום דקודם משמע בין סמוך בין מופלג, ועובר משמע סמוך בלא שום הפסק. וכלל כאן שמואל כל המצות כלן אבל שאר ברכות וכגון ברכות ההנאה ודאי קודם שיהנה יברך שאסור ליהנות מעולם הזה בלא ברכה (ברכות לה, א). ואם ברכות שבח הם כגון הרואה את הים הגדול והקשת והלבנה וכיוצא בהם ודאי אינו מברך עובר לעשייתן אלא לאחר כן שאין ראוי לומר כשירצה לראות הים הגדול והקשת והלבנה שיעצום עיניו תחלה ומברך ורואה אלא רואה ומברך. ואם תאמר והרי נטילת ידים שמברך אחר הנטילה ולא הוי עובר לעשייתה. ויש לומר מפני שהיוצא מבית הכסא אינו יכול לברך קודם נטילה נהגו כן בכל הטבילו' כדי שלא יבא לברך לפעמי' באיסו' היוצא מבי' הכס'. אי נמי שאחר נטילה גם כן יש קצת עובר לעשייתן כל זמן שלא נגב ידיו דאמרינן בפרקא קמא דסוטה (ד, ב) כל האוכל בלא נגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא שנאמר (יחז' ד, יג) ויאמר יי' ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים אשר אדיחם שם. והוא דבק עם הפסוק של מעלה שאמר והוא בגללי צואת האדם. ומפני שהידים עסקניות הן ונוגעות בטינופים הצריכה תורה לרוחצן ואם לא ינגבם הרי הוא כאלו אוכל לחם הנלוש בגללי צואת האדם. ועוד תמצא לחמם טמא בגימ' בלא נגוב ידים. ואם תאמר והרי ברכת אבי הבן שמברך להכניסו וכו' אחר המילה ולא הוי עובר לעשייתה. ויש לומר משום דחיישינן שמא תתקלקל המילה ונמצא מוציא שם שמים לבטלה. ואם תאמר בשחיטה ותקיעת שופר נמי ליחוש. ויש לומר ששחיטה ותקיעת שופר הם תלויות בידו ובדעתו אבל מילה היא תלוי' באדם אחר הילכך מברך לאחר עשייתה. כך כת' הרב שר שלום גאון ורבינו תם. וכן כתב בעל העיטור שכל מצוה שהיא תלויה ביד אחר אין מברכין עובר לעשייתה. ויש אומרים שהטעם שמברכין ברכת להכניסו בבריתו וכו' אחר המילה לפי שאינה כשאר ברכות שמברכין לעשות המצוה אלא ברכת שבח והודאה היא, שהאב מודה לשם שזכהו לבן ולהכניסו בברית של אברהם אבינו וזה הנכון. כתב בעל המאור (אינו לפנינו) דלאו דוקא בכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן שהרי יש מצות שבשעת קיומן מברך עליהן ולא עובר כגון ישיבת סוכה שאין אנו מברכין קודם ישיבה אלא אחר ישיבה. הילכך כל מצוה שיש שהות בעשייתה כדי לברך עליה עד שלא נגמרה, כגון ישיבת סוכה שכל היום הוא יושב אין צריך לברך עובר אלא בשעת קיומן. וכגון נטילת לולב שכל זמן שנוטלו בידו עושה המצוה, וכגון להתעטף בציצית שכל היום היא מצותו, וכן להניח תפילין יכול אדם לברך בשעת קיומן ולא עובר. וכן כל כיוצא באלו ולא הוצרך לומר עובר לעשיית' אלא למצות שאלו לא בירך קודם התחלתן שוב אינו יכול לברך בשעת קיומן שאינו מאריך בהם כגון מילה ושחיטה וכסוי הדם ותקיע' שופר שאי איפשר לתקוע ולברך ביחד וכן כל כיוצא באלו צריך לברך עובר לעשייתן. ע"כ. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (ברכות יא, ה) העושה מצוה ולא בירך אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת מברך אחר עשייה. ואם דבר שעבר הוא אינו מברך. כיצד הרי שנתעטף בציצית או שלבש תפלין או שישב בסוכה ולא בירך תחלה חוזר ומברך אחר שנתעטף בציצי' או אחר שלבש תפלין או אחר שישב בסוכה וכן כל כיוצא באלו. אבל אם שחט או כסה הדם או הפריש תרומות ומעשרות ולא בירך אינו חוזר ומברך אח"כ וכן כל כיוצא באלו. עוד כתב הרמב"ם ז"ל כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה מברך בשעת עשייתה כמו שחיטה וכסוי הדם והפרשת תרומות ומעשרות ועשיית מעקה וכיוצא בהן. וכל מצוה שיש אחר עשייתה צווי אחר אינו מברך אלא בשעת הצווי האחרון. כיצד: העושה סוכה או לולב או שופר או ציצית או תפלין או מזוזה אינו מברך בשעת עשייה לעשות סוכה או לעשות לולב או לעשות שופר או לעשות ציצית או לכתוב תפילין או לכתוב מזוזה מפני שיש אחר עשייתן צווי אחר. ואימתי מברך, בשעה שישב בסוכה או כשינענע הלולב או בשעה שיתקע בשופר או כשיתעטף בציצית או כשילבש התפילין או כשיקבע המזוזה.
<h2>דף קד.</h2>
גרסינן בפרק ערבי פסחים אמר שמואל כל הברכות כולן צריך שיאמר מעין חתימת' סמוך לחתימת' פומבדיתאי אמרי מעין פתיחת' סמוך לחתימת' וק"ל כשמואל.
<h2>דף קד:</h2>
כל הברכות כלן פותחים בהן בברוך וחותמים בהן בברוך חוץ ממקצת ברכות שיש מהן שפותחין בברוך ואין חותמין בהן בברוך כגון ברכת הפירות וברכת המצות לפי שהן מטבע קצר. ויש מהם שחותמין בהן בברוך ואין פותחין בהן בברוך כגון ברכה הסמוכה לחברתה לפי שפטרתה הראשונה שנפתחה בברוך. ויש קושיות רבות על כלל זה כגון מברכת אלהי נשמה שאינה סמוכה לחברתה ואינה פותחת בברוך, ומשבע ברכות של חופה שפותח באשר יצר את האדם בצלמו בברוך ואע"פ שהיא סמוכה למה שלפני' וגם מברכות אחרות ועל סדר הברכות אפרש טעם לכל אחד ואחד בע"ה.
<h2>דף קח:</h2>
כל ישראל חייבין בכל מצות האמורות בתורה אחד מצות עשה ואחד מצות לא תעשה. והנשים חייבו' בכל מצות לא תעשה (קדושין כ"ט, ל"ה.) שהאשה הוקשה לאיש לכל עונשין שבתורה שנא' (במדבר ה', ו') איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם דהיינו חייבי לאוין וחייבי כריתות וחייבי מיתות ב"ד חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים. בל תקיף ובל תשחית שנא' (ויקרא י"ט, כ"ז) לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך. כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה משום דלית להו זקן ליתנהו בהקפה. בל תטמא למתים שנא' (ויקרא כ"א, א') אמור אל הכהנים בני אהרן ולא בנות אהרן. וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא נשים חייבות חוץ מפריה ורביה ותלמוד תורה פריה ורביה (יבמות ס"ה, ב') שנא' פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה (ברא' ח', כ"ח) וכבשה כתיב האיש דרכו לכבש ואין האשה דרכה לכבש. ועוד דגבי יעקב אשכחן אני אל שדי פרה ורבה (ברא' ל"ה, י"א) ולא קאמר פרו ורבו. ותלמוד תורה שנא' ולמדתם אותם את בניכם (דברים י"א, י"ט) ולא את בנותיכם ושהזמן גרמא נשים פטורות כדילפינן במסכת קדושין (ל"ד, א') מתפילין שהוקשו לתלמוד תורה דכתיב ביה (דברים ד', ט') והודעתם לבניך ולא לבנותיך. והטעם שנפטרו הנשים מהמצות עשה שהזמן גרמא לפי שהאשה משועבדת לבעלה לעשות צרכיו. ואם היתה מחוייבת במצות עשה שהזמן גרמא אפשר שבשעת עשיית המצוה יצוה אותה הבעל לעשות מצותו ואם תעשה מצות הבורא ותניח מצותו אוי לה מבעלה ואם תעשה מצותו ותניח מצות הבורא אוי לה מיוצרה לפיכך פטרה הבורא ממצותיו כדי להיות לה שלום עם בעלה. וגדולה מזו מצאנו שהשם הגדול הנכתב בקדושה ובטהרה נמחה על המים כדי להטיל שלום בין איש לאשתו (שבת קט"ז, א'). ויש שבע מצות עשה שהזמן גרמא ונשים חייבות בהן ואלו הן שמחה והקהל וקידוש היום ואכילת מצה בלילי הפסח ומקרא מגילה ונר חנוכה וד' כוסות של פסח. שמחה הי' גזירת הכתוב שנאמר (דברים ט"ז, י"ד) ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך. והקהל דכתיב גם כן שנאמר (דברים ל"א, י"ב) הקהל את העם האנשים והנשים והטף. קידוש היום וכו' כדאמרינן בברכות נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה דאמר קרא (שמות כ', ח' דברים ה', י"ב) זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה. ואכילת מצה בלילי הפסח ג"כ מזה הטעם שנאמר (דברים ט"ז, ג') לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני ואמרינן בפסחים (מ"ג, א') כל שישנו בבל תאכל חמץ איתנהו בקום אכול מצות. והני נשי הואיל ואיתנהו בבל תאכל חמץ איתנהו בקום אכול מצה. ומקרא מגילה ונר חנוכה וד' כוסות של פסח מפני שאמרו רז"ל בשלשתן (מגילה ד' שבת כ"ג פסחים ק"ח) שאף הן היו באותו הנס ופרש"י בשם הר' יצחק הלוי, במקרא מגילה לפי שעיקר הנס נעשה על ידי אסתר המלכה, וכן פי' בנר חנוכה שעיקר הנס נעשה ע"י אשה ששמה יהודית שקצצה ראשו של אנטיוכוס, וכן פי' בד' כוסות של פסח כדאמרינן בפרקא קמא דסוטה (י"א, א') בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו ישראל ממצרים שנא' (תהלים ס"ח, ב') מוציא אסירי' בכושרו' אל תקרי בכושרות אלא בכשרות בזכות נשים כשרות. וכתב ה"ר יצחק ב"ר אברהם דלשנא דאף הן היו דמשמע שהן טפלות לא אתי שפיר לפי פי' רש"י דהוה ליה למימר שהן היו עיקר הנס, ועוד דבירו' דמגילה (עי' פ"ב ה"ה) לא משמע כפירושו דאמרינן התם ר' יונה אבוה דר' מונא היה מתכוון לקרותה לפני הנשים שבביתו שהכל היו בספק פי' בספק להשמיד להרוג ולאבד. ולפי פי' רש"י היה לו לומר לפי שהן היו עיקר הנס. ע"כ נראה פי' הירושלמי עיקר, וכן בנר חנוכה וד' כוסות של פסח שחייבות בהן לפי שאף הן היו בסכנה כשצרו עליהם מלכי יון וגם היו משועבדות במצרים. ואם תאמר אפילו קטנים יהיו חייבין במגלה דהא כתיב (אסתר ג', י"ג) טף ונשים, ואע"ג דבירושלמי (שם) תני בר קפרא צריך לקרותה לפני נשים ולפני קטנים שאף הן היו בספק מ"מ בגמרא דידן לא קאמר אלא נשים חייבות בלבד ופליג על הירושלמי. ויש לומר דנשים כיון דאיתנהו במצות לא תעשה ובמצות עשה שלא הזמן גרמא הטילו עליהן מצות מגלה אע"פ שהיא מצות עשה שהזמן גרמא כיון שהן היו באותו הנס אבל קטנים דלא שייכי במצות כלל לא מחייבין להו אע"פ שהיו באותו הנס ע"כ. ולולי זה הטעם דאף הן היו לא היו חייבות בהן מפני שהן מצות עשה שהזמן גרמא ואע"פ שהן דרבנן דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ואם תאמר והרי בסוכה כתיב (ויקרא כ"ג, מ"ג) כי בסוכות הושבתי את בני ישראל ונשים היו באותו הנס ואפילו הכי הם פטורין כדאיתא בסוכה בפ' הישן (כ"ח, א'). וי"ל דסוכה שהיא דאורייתא לא נתחייבו נשים מטעם שאף הן היו באותו הנס אבל מצות דרבנן נראה להם לתקן גם לנשים מטעם שאף הן היו באותו הנס. וכתב ר"ת שהנשים חייבות בשלש סעודות שאף הן היו באותו הנס של מן דלחם משנה לקטו כולם בערב שבת. וכן חייבות לבצוע על שתי ככרות. ועוד דבעשה דרבנן שוות בכל עד כאן. ומצאתי כתוב שהנשים חייבות בהבדלה מדרבנן כיון שחייבות בקדוש כמו שאמרנו למעלה ממה שנאמר (ויקרא ו') ולהבדיל בין הקדש ובין החול.
<h2>דף קטז:</h2>
כ' הרמב"ם ז"ל (ציצית ג, ט) נשים ועבדים וקטנים פטורים מן הציצית מן התורה. ומדברי חכמים שכל קטן שיודע להתעטף חייב בציצית כדי לחנכו במצות. ונשים ועבדים שרצו להתעטף בציצית מתעטפין בלא ברכה וכן שאר מצות עשה שהנשים פטורות מהם אם רצו לעשות אותן בלא ברכה אין מוחין בהן. והראב"ד השיג עליו וז"ל אמר אברהם דוקא בציצית שאין בה כלאים ויש שחולק ואומר אף בברכה שהברכה גם היא רשות ומביא מסעד לדבריו מדרב יוסף דאמר מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כר' יהודה דאמר סומא פטור מן המצוה עבידנא יומא טבא לרבנן דלא מפקדנא ועבידנא. ואם איתא דמאן דלא מחייב לא חזי לברוכי אם כן איסורא קא עביד דאיהו בברכה עביד להו ע"כ. וכן כתב ר"ת שהנשים יכולות לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמא אע"פ שהן פטורות מהן ואפילו מדרבנן לא מחייבי כדמוכח בברכות בפרק מי שמתו גבי נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה ואין כאן משום (שמות כ, ז) לא תשא את שם י"י אלהיך לשוא לפי שמברכין ברכה שאינה צריכה דהך דרשא אסמכתא בעלמא היא דהא אמרינן בפרק מי שמתו (שם) ספק קרא ק"ש ספק לא קרא יחזור ויקרא ולא אסרינן מספק משום לא תשא הלכך כיון שמתכוונת לברכה אין כאן משום לא תשא. והביא ראיה מסומא כמו שאמרנו. ועוד הביא ראיה מדאמרינן בפרק בתרא דעירובין (צו, א) דמיכל בת כושי היתה מנחת תפילין ולא מיחו בידה וכר' יוסי דאמר נשים סומכות רשות אבל ר' יהודה פליג עליה התם ואמר מיחו. ומסתבר לומר דמה שמיחו מפני שהיתה מברכת שמע מינה דלר' יוסי שרי לברוכי. ועוד הביא ראיה מדאמר רב אחא בפרק ערבי פסחים (קטז, ב) סומא פטור מלומר ההגדה ופריך והא אמר רבינא שאלתינהו לרבנן דבי רב ששת מאן אמר אגדתא בי רב ששת רב ששת ובי רב יוסף רב יוסף ומוכח התם דלא פריך אלא ממה שמוציאין אחרים אבל מה שברכו הם עצמם לא קשיא לי' אע"ג דאיכא ברכת אשר גאלנו. וכתב הרא"ש ומיהו אין זה ראיה כל כך דעדיפא מינה פריך. ועוד דבברכת אשר גאלנו ליכא וצונו ותימא הוא היאך תאמר וצונו בדבר שאינן מחוייבות לא מדאורייתא ולא מדרבנן. גם נראה דמסומא אין כל כך ראיה דסומא אע"ג דפטור מדאורייתא מחוייב מדרבנן כדמוכח ההיא דפ' ערבי פסחים דמשני קסברי רב ששת ורב יוסף מצה בזמן הזה מדרבנן ולכך היו יכולין להוציא אחרים שמע מינה דאינהו מחייבי מדרבנן הילכך יכולין לברך ולומר וצונו כמו שאנו מברכין בנר חנוכה ובכל מצות דרבנן, ומה שחייבו סומא מדרבנן ואשה פטורה לגמרי היינו טעמא משום דהוי ממין בר חיובא, ועוד שלא יראה כגוי שאינו נוהג בתורת ישראל אי פטרת ליה מכל המצות אבל אשה מיחייבה במצות עשה שלא הזמן גרמא ובמצות לא תעשה עכ"ד. וה"ר יצחק בן גיא' הביא ראיה דנשים מברכות על כל מצות עשה שהזמן גרמא מהא דאמרינן (מגילה כג, ב) הכל עולין למנין שבעה אפילו אשה אפילו קטן ואע"פ שהאשה אינה מצווה לעסוק בתורה כמו שכתבנו למעלה. וכתב רבינו תם שאין זו ראיה דברכת התורה לפניה ולאחריה אינה משום מצות תלמוד תורה שהרי אפילו בירך ברכת הערב נא או נפטר באהבה רבה חוזר ומברך לחובת קריאת התורה. תדע דבמקום שאין לוי קורא כהן וחוזר ומברך בקריאה שנייה אע"פ שכבר בירך בקריאה ראשונה. ועוד דילמא מה שהאשה וקטן עולין למנין שבעה היינו באמצע שלא היו רגילין לברך כדאמרינן במגלה בפרק הקורא את המגילה עומד (כא, ב) תאנא פותח מברך לפני' וחותם מברך לאחריה.
<h2>דף קכא:</h2>
(רמב"ם ברכות יא, ט) כל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר וסוכה ולולב ומקרא מגלה ונר חנוכה, וכן כל מצוה שהיא קנין לו כגון ציצית ותפילין ומזוזה ומעקה, וכן כל מצוה שאינ' תדירה ואינה מצויה בכל עת שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן כגון מילת בנו ופדיון בנו מברך עליה בשעת עשייה שהחיינו, ואם לא בירך על סוכה ולולב וכיוצא בהן שהחיינו בשעת עשיה מברך עליהם שהחיינו בשעה שיצא ידי חובתו בהן וכן כל כיוצא בהן. ע"כ דברי הרמב"ם זכרונו לברכה. והעולם לא נהגו כן לברך שהחיינו על המיל' מפני שהיא יותר תדירה מפדיון הבן וגם אין לה עת קבוע משנה לשנה. וי"א שגם מזה הטעם אין מברכין שהחיינו על ביעור חמץ מפני שאין לו זמן קבוע שהיוצא בשיירא קודם שלשים יום ודעתו לחזור חייב לבער (פסחים ו, א). וכן העושה ביתו אוצר. וזה הטעם אינו נכון בעיני שהרי הרוצה לעשות סוכה בריש שתא לשם החג שהיא כשרה למה מברכין שהחיינו והרי אין זמנה קבוע. והטעם הנכון בעיני הוא מה שכתוב בתשובות הגאונים שאין מברכין שהחיינו אלא על דבר שיש בו שמחה והנאה לגוף. והכי אמרי' בתו' דברכות ההולך להפריש תרומות מברך שהחיינו נרא' מפני שהוא שמח ונהנה באסיפת פירותיו, וכן מברכין שהחיינו על מקרא מגלה ונר חנוכה שהם לשמחה דחס רחמנא עלן ופרוקינו. וכן נטילת לולב יש בו שמחה והנאה לגוף שמריח ריח טוב. וכן תקיעת שופר יש בו שמחה לפי שבתקיעת שופר יעלה זכרוננו לפניו לטובה. וכן פדיון הבן יש בו שמחה שיצא בנו מכלל נפל. אבל בדיקת חמץ אין בה שמח' והנא' לגוף אבל מצטער הוא באבוד חמצו הנשאר לו ובשריפתו. וספירת העומר גם כן אין בה שמחה והנא' לגוף בזמן הזה. וגם מזה הטעם אין מברכין שהחיינו על המיל' משום דאיכא צערא דינוקא. ואם תאמר והרי מצה ומרור וארבעה כוסות שיש בהן שמחה והנא' לגוף ואין מברכין שהחיינו. ויש לומר שדי לו ברכה שאחר ההגד' שמזכיר בה והגיענו הליל' הזה לאכול בו מצה ומרור. אי נמי די לו בזמן שאומר על הכוס במועד וגם מזה הטעם נוכל לפרש שאין לברך שהחיינו על ביעור חמץ שכיון שהבדיק' היא לבער החמץ לצורך המועד די לו בזמן שאומר על הכוס במועד. וכן בספירת העומר כיון שהספיר' אינה אלא לצורך הבאת הבכורים כמו שנ' וספרתם לכם וגו' עד ממחרת השבת די לו בזמן שאומר על הכוס במועד. ואם תאמר והרי קריאת ההלל במועדים ובראשי חדשים שיש בו שמחה ואין מברכין שהחיינו כמו בקריאת מגלה. ויש לומר דקריאת ההלל של מועדים די לו בזמן שאומר במועד. והלל של ראש חדש אין לברך בו שהחיינו לפי שמקצת החדשים הם חסרים ולא מצאנו שהחיינו בפחות משלשים יום, שהרי הרואה את חבירו בפחות משלשים יום אינו מברך שהחיינו. וגם מזה הטעם אין אומרים זמן בשבתות על הכוס מפני שהם בפחות משלשים יום. והרמ"ה כתב טעם אחר שאין מברכין שהחיינו אלא על מצוה שעשייתה היא גמר מלאכתה וגבי ביעור חמץ הבדיק' והביטול שעושין ליל י"ד אינה גמר. ועוד שאין זמן השבתה מן התורה אלא בסוף שש שעות.
יש לדעת טעם המצות שמברכין עליהם ושאין מברכין עליהן ועל זה שאל ה"ר אברהם בר' יצחק אב בית דין את ה"ר יוסף בן פלאט למסור לו מפתח בהן. זה לשון השאלה צריך אני שתמסור לי מפתח על אלו מצות מברך על עשייתן כגון מי שעומד בפני רבו שהיא מצו' עשה (ויקרא י"ט, ל"ה) מפני שיבה תקום אם צריך לברך או לא ומי שנותן צדקה לעני שנ' (דברים ט"ו, ח') פתוח תפתח. נתן תתן. העבט תעביטנו (שם). והשב' העבוט. ושלוח הקן. ומבקר חולים. ומנחם אבלים. ומלוה את המת. ומכניס חתן וכלה לחופה. מי שעוזב לקט שכחה ופאה ופרט ועוללות. דבשלמא תרומות ומעשרות אין צריך בנתינתם ברכה דדילמא נפטר בברכ' הפרשתן אבל לקט שכח' ופאה פרט ועוללו' צריך לברך עליהן בעזיבתן או לא. ופטר חמור בנתינתו ובעריפתו דתנן (בכורות י"ג, ב') מצוה פדיה קודמת למצוה עריפה. ונתינת בכור. וראשית הגז. ומתנות. והנותן שקלו. והנותן חזה ושוק. והסומך. והמלוה כספו לעני. והלואה חסד לעשיר. והבאת שלום. ומורא וכבוד אב ואם. המוכיח חבירו. והשמטת כספים. ושלוח עבדים. וקביעות ראשי חדשים. וחשוב תקופות. ומי שמשמח גר יתום ואלמנה ברגל. והשבת אבדה. וטעינה ופריקה ומצות חליצה ויבום. כללו של דבר מכל אותן מצות עשה שמנאן בעל הלכות גדולות מפני מה מברכין על מקצת כגון סוכה ולולב שופר וציצית תפילין ומזוזה וספירת העומר ונר חנוכה ומגלה והדומ' להן. ומקצתן אין מברכין עליהן. וצריך אני מסירת מפתח מפני מה מברכין על אלו ולא על אלו כי אם נאמר אין מברכין על מצו' עשה שיש בה אזהר' כגון לא תקח האם, שלח תשלח. לא תכלה, תעזוב אותם. לא תראה חמור שונאך, עזוב תעזוב עמו. לא תראה את שור אחיך, השב תשיבם. לא תראה, הקם תקים. לא תשא עליו חטא, הוכח תוכיח. אל ירע לבבך, נתן תתן. חליצה וייבום לא תהי' אשת המת. והרבה שדומין לאלו. ואם נסמוך על זה הטעם מה נאמר במוהל את הגדול או גדול שמוהל שצריך לברך, ואם לא מהל ענוש כרת. וכן השוחט את הפסח או האוכלו שהי' מברך ואם לא עשאו ענוש כרת. ואם תאמר פסח ומילה מצוה עשה הן ואין בהם אזהרה. והרי שחיטה שאדם מוזהר שלא לאכול נבלה ומברך עליה או דילמא בנחירה בעלמא הי' נצול מן הנבלה מאחר שלא מתה בעצמה והשחיטה היתה מצוה בפני עצמה באותה שעה שהיתה בשר נחירה מותרת ואעפ"י שעכשיו יש בנחירה משום נבלה כיון שהוקבעה אותה ברכה הוקבעה. כל עיקר צריכין אנו למפתח ענין זה. ומצאתי בהלכות פסוקות מי שעושה מעקה צריך לברך אעפ"י שכתוב בו (דברים כ"ב, ח') ולא תשים דמים בביתך. ע"כ.
תשובה הכי אסתברא לן דהני מצות עשה דלא מברכינן עלייהו לא תליין בחד טעמא בלחוד אלא כמה טעמי אית בהו. חדא מינייהו עשיית דין אע"ג דמצות עשה היא דכתיב (דברים א' ט"ז) ושפטתם צדק לא מברכינן עלה דילמא לא מקבלי בעלי דינין ההוא דינא עלייהו. אי נמי מחלי להדד' מאי דתבעי ומיעקר ליה עשה וליתיה כלל, והוא הדין לעזיבה ופריקה. והשמטת כספים וקרקעות. ושלוח עבדים והענקתן. ועמידה מפני הרב ומורא. וכבוד אב ואם. ונתינת צדקה לעני. והלואת אביון. והשבת גזלה. וחזרת רבית. והשבת אבדה. ועזיבת לקט שכחה ופאה ופרט ועוללות. ונתינת מעשר שני. ומי שמשמח גר ויתום ואלמנה. ובקור חולים. ונחמת אבלים. ולוית המת. והכנסת חתן וכלה לחופה. ועריפת פטר חמור. והשבת העבוט. ונתינת נבלה לגר ומכירתה לנכרי. ושריפת נותר. ושלוח הקן. אלו כלן אין מברכין עליהן מכמה טעמים: יש מהן מפני שאין בהם מעשה כגון השמטת כספים וקרקעות ומאי דדמי להו. ואית בהו נמי משום דמחיל מרייהו ועקר ליה לעשה. ויש מהם מפני שהיא מצוה הבאה בעבירה כגון השבת גזלה ורבית, ועזיבת לקט שכחה ופאה ומאי דדמי לה דכתיב (ויקרא י"ט, י') וכרמך לא תעולל וגו'. ואם לקטת לעני ולגר תעזוב אותם. לא תכלה פאת שדך לקצור ואם כלית וקצרת אותם לעני ולגר תעזוב אותם, ואם לא לקט ולא כלה אלא עזב מעיקרא דלית בהו עבירה לא מברכינן עלייהו משום דלית בהו מעשה, אי נמי משום דמחלי עניים גביה ועקרי ליה לעשה. וכגון השבת העבוט דכתיב לא תבא אל ביתו לעבוט ואם באת לביתו ונטלת עבוטו השב תשיב לו את העבוט. ואם משכנו על ידי שליח בית דין דליכא עבירה לא מברכינן משום דמחיל גבי' לווה מריה דמשכונא ולא בעי ליה וקא מיעקר ליה עשה דהשבה. ושלוח הקן נמי מצוה הבאה בעבירה היא, (הגהה. א"א הא לא מחוורא שאם נטלה על מנת לשלחה מאי עבירה איכא ע"כ), דכתיב (דברים כ"ד, י') לא תקח האם על הבנים, ואם לקחת שלח תשלח. וכן עריפת פטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו (שמות י"ג, י"ג). וכן שריפת נותר (שמות י"ב, י') לא תותירו והנותר ממנו. אלו כולן ומאי דדמי להו משום דהוו מצוה הבאה בעבירה לא מברכינן עלייהו. ואיכא נמי דלא מברכינן עלייהו משום דתלוי בדעת אחרים דרחמנא אזהר לאהנויי להו. והואיל ואיפשר דמימנעי מההיא הנאה או דמחלי לי' ומיעקר ליה עשה לא מברכינן עלייהו. כגון נתינ' צדקה או מעשר עני לעני, ומשמח גר ויתום ואלמנה ברגל, והענקת עבדים, ונתינת נבלה לגר ומכירתה לנכרי. וארבעה ועשרים מתנות נמי אין מברכין על נתינתן לכהן משום דלא יהיב ליה ישראל לכהן מדידיה כלום דליברך לתת לכהן אלא רחמנא הוא דיהיב להו לכהנים דכהנים משלחן גבוה קא זכו, כדאמרינן בכמה דוכתי (ב"ק י"ג, א') שאני מתנות כהונה דכהנים משלחן גבוה קא זכו דכתיב (במדבר י"ח, ח') ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי וגו' וכיון דלרחמנא נינהו לא מצי לברוכי עלייהו דומיא דנתינת שקל לגבוה שאינו מברך עליו לתת לגבוה, וכל מאי דדמי להו משום דלא יהיב ליה מדידיה כלום דכתיב (תה' כ"ד, א') לה' הארץ ומלואה. וכן הוא אומר בדוד כשהקדיש הכסף והזהב לבית המקדש (דה"א כ"ט, י"ד) כי ממך הכל ומידך נתנו לך אבל פדיון הבן אע"פ שהוא ממתנות כהונה מברך על פדיונו ולא על נתינתו, וה"ה לפדיון פטר חמור שמברך על פדיונו ולא על נתינתו, כמו שהוא מברך על הפרשת תרומות ומעשרות והפרשת חלה מן העיסה ולא על נתינתן, דמתנות כהונה הן ואין מברך עליהם משום טעמ' דאמרינן. ואי אמרת אמאי מברכין על פדיון הבן ועל הפרשת תרומות ומעשרות וחלות והא ממתנות כהונה הן. היינו טעמא דמברכינן עלייהו משום דלפדות בנו לתקן תבואתו ועיסתו אזהריה רחמנא ושניא פדייה והפרשה מנתינה דהא תליא ביה וקביעה עילויה ונתינה תלי' בדעת אחרים והיא ממתנות כהונה דזכי להו רחמנא בגוייהו, וכל שכן שמברך על פדיון כרם רבעי ועל הפרשת מעשר שני משום דלא תליין בדעת אחרים ולא בהנאתן, אבל לתקן כרמו ותבואתו הוא דעבד דרמיא עליה לחודיה. וכן מברכינן על הפרשת מעשר עני דלתקוני הוא דמחייב דלא תליא בדעת אחרים ולא בהנאתן ולא אפשר דמחלי ליה ומיעקר ליה עשה. ואין מברכין על החליצה משום דמצוה הבאה בעבירה היא דקא עבר על עשה דיבום. וכן אין האשה מברכת על החליצה ולא על היבום משום דלא מיפקדא אפריה ורביה. וכיון שאינה במצות יבום אינה במצות חליצה וכר' יוסי דאמר (יבמות ג', א') כל העולה ליבום עולה לחליצה וכו' דאלמא חליצה ויבום אתקשו להדדי. וכן אין מברכין על הגירושין דשנאוי המשלח (גיטין צ', א') ואית בה עבירה. ואם נפשך לומר ליבריך על הנך נשי דמצוה לגרשן ולית בהו עבירה כגון אותן שכופין אותן להוציא וכן מי ששהתה עשר שנים ולא ילדה ובמאי דדמי להון שאין בגירושיהן עבירה. ויש לומר דלא פלוג רבנן בגירושין דגזרי הני אטו הני. א"נ משום דמי ששהתה עשר שנים אית בה ספיקא דדילמא מניה הוא ולא זכה ליבנות ממנה ולא מצוה עביד בגירושין. אבל על ברכת כהנים ועל תקיעת שופר מברך ועל שאר מילי דמפרשי ועל עשיית מעקה מברך משום דתליא ביה ולא איפשר למיעקריה כהנך דתליין ביד אחרים. ועל קריאת המועדים מאן לימא לן דלא מברכין ב"ד בא"י על קביעתן, אבל לדידן דלית לן סוד העבור לא תליא מצות קביעות חדשים בדידן דהא לא קבעינן ולא מידי אלא בתר חשבון העיבור אזלינן. ואי אמרת ליברך משום (דברים י"ז) לא תסור או משום (דברים ל"ב) שאל אביך ויגדך, משום דלית בהו מעשה דהא חשבון בעלמא הוא ולית ביה מעשה. [הגה"ה כתב ה"ר גרשום ב"ר שלמה שקשה לסברא זו ברכת ספירת העומר שהוא חשבון ומברכין עליו]. וכן לא מברכינן על ד' מיתות ב"ד ולא על מלקות דקוב"ה חס על בריותיו כדדרשינן בכי קללת אלהים תלוי (דברים כ"א) א"ר מאיר מאי הלשון הזה אומרת קלני מראשי וכו' (סנהדרין פ"ו מ"ה) וכדדרשינן בלא קרב זה אל זה וכו' (שמות י"ד, כ' עי' סנה' ל"ט, ב') וכדאמרינן (ר"ה ל"ב, ב') שאין אומרים הלל בראש השנה מפני שהוא שעת הדין. [הגה"ה א"א אני אברר זה הטעם כל מצוה שיש בה קלקול אחרים אין מברכין עליה מפני שנראה כמודה על אותו קלקול ומכאן יצאו אלו שהוא מזכיר ויצאה מתנה לעני והשבת העבוט אפי' לקחו מיד ב"ד או מיד הלוה וקריעה על [מת] ותנחומי אבלים ובקור חולים, ואפשר עזיבת לקט שכחה ופאה וכיוצא בהם וכן עשיית הדין לבעלי דינין מפני שיש נגזל ועלוב. והרבה מהם נכנסין תחת הטעם זה]. וכדאמרינן נמי (מגילה ל"א, א') אין מפסיקין בקללות מפני שאין אומרים ברכה על הפורענות. והוא הדין שאין מברכין על השקאת סוטה. אבל על עריפת עגלה מברכין, וכן על הקרבת הקרבנות ועל סמיכה וזריקה והקטרת אימורין ושאר מעשיהן. והוא הדין ליציקת שמן על תנוך אזן מצורע ועל בהן ידו ומאי דדמי להו, וכל מעשה מנחות דהוו מברכין עלייהו. ולא דמיא הכנסת כלה לחופה לפדיון הבן דמברכין עליה דאלו לפדיון הבן אע"ג דמימנע כהן מלפדות אכתי רמיא מצות פדיון על האב ומיחייב לפדות את בנו או לפדות הבן את עצמו, אבל הכנסת כלה לחופה דמשום גמילות חסד מזדקקינן להו אי מימנעי ולא בעי לן לעיולינהו לחופה מיעקרא לה האי מצוה לגמרי מינן. והאי ליכא למימר ביבום ונשואין דאע"ג דתליא בדעת אחרים ואפשר דממנע' האשה לא מיעקרא האי מצוה מן האיש אלא אכתי רמיא עליה מצות יבום ונשואין לכי משכח, מאי דליכא למימר הכי בהכנסת כלה ונתינת צדקה ומאי דדמי להו דמשום הנאתן חייביה רחמנא לגמול להם חסד וכיון דלא בעו מיעקרא לה האי מצוה מנייהו, והוא הדין לבקור חולים ולשים שלום בין אדם לחברו ותנחומי אבלים שאין מברך לנחם אבלים ולשים שלום ולבקר חולים דהא בידיהו למעקרא להאי מצוה. ועל הוכחת חבירו נמי לא מברך דהא אמרינן (ערכין ט"ז, ב') תמה אני אם יש בדור הזה מי שראוי להוכיח ומי שמקבל תוכחה. וליכא בשחיטה חד מהני טעמי דלימא דלא ליברך עלה, דהא לא תליא בדעת אחרים כי הנך ולאו מצוה הבאה בעבירה כי הנך דהא לא תאכלו כל נבלה לאו מצות עשה הנתק לעשה הוא כי הנך, דליכא למימר (דברים י"א, כ"א) לא תאכלו כל נבילה ואם תאכל תשחוט משום דלאו לתקוני לאו זה אתיא מצות שחיטה כמו לקט שכחה ופאה והשבת העבוט ושלוח הקן משום דהני לאוין ניתקין לעשה וחד מעשה הם והויא להו מצוה הבאה בעבירה, ולאו דנבלה לאו חד מעשה הוא בהדי מצות שחיטה דהא לאו לתקוני לאו זה אתיא מצות שחיטה הילכך הויא לה מצות עשה לחודה שאינה באה בעבירה ומשו"ה מברכינן עלה. ונתינת שקלו נמי הדין נותן דלא מברכין עלה ולאו על מאי דדמי לה ממידי דאיתיה לגבוה משום דלה' הארץ ומלואה. והוא הדין נותן לתשלומי נזק בין נזק' הגוף בין נזקי הממון אפי' שלמם המזיק מדעתו וכן נמי תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה שאינו מברך עליהם משום דמצוה הבאה בעבירה הם.
ומנא לן דלא מברכינן על מצוה הבאה בעבירה דתניא (ב"ק צ"ד, א') ר' אליעזר בן יעקב אומר הרי שגזל סאה של חטים טחנה לשה אפאה הפריש ממנה חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ ועליו הכתוב אומר (תהלים י', ג') ובוצע ברך נאץ ה'. וקאמר רבא דטעמא דר' אליעזר בן יעקב משום דהויא לה מצוה הבאה בעביר'. ותנן נמי במסכת ברכות (מ"ה, א') אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו אין מזמנין עליו ואפילו בטבל טבול מדרבנן. וטעמא דהאי מלתא משום דהויא לה מצוה הבאה בעבירה. ומנא לן דכל מצות עשה דאפשר למיעקרא אע"ג דאכתי לא מתעקרא כמאן דמתעקרא דמיא דתנן בפ' אלו נערות (כתובות ל"ט, א') כיצד שותה בעציצו אפי' היא חגרת ואפי' סומא ואפי' מוכת שחין אבל אם נמצא דבר ערוה או שאינה ראויה לבא בישראל אינו רשאי לקיימה שנאמר (דברים כ"ב, י"ט) ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו, [הגה"ה א"א אין זה כלום שלא אמרו לפטור מן הברכה וגם לא מי שאכל טבל שיהא פטור מברכה אלא שאין מזמנין עליו לפי שאינו בתורת קביעות וכן דברי ר' אליעזר בן יעקב לא לפטרו מנטילת חלה ולא מברכת חלה אלא שיש עבירה עם מצותו ואינו כמברכין אחרים על המצות ואיך יעלה על הדעת שהאוכל טבל דרבנן יהא פטור מברכת המזון דאורייתא וכן מה שאמרו אין מזמנין על עם הארץ בחבורה (ברכות מ"ז, ב') לא שיהא עם הארץ פטור מברכת המזון אלא לפי שאין תלמיד חכם רשאי לקבוע עמו חבורה ואותה סוכה שהי' ריש גלותא ורבנן יתבי בגוה שהיתה גזולה (סוכה ל"א, א') לא היו מברכין עליה בשביל שבאה בעבירה שהיו עציה גזולים אתמהא אבל יש מצוה הבאה בעבירה במקומות אחרים שמעכבין גוף המצוה וכל שכן הברכה ודוק]. ואמרינן עלה בגמרא (כתובות מ', א') וליתי עשה ולידחי לא תעשה אמר ליה היכא אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה כגון מילה בצרעת אי נמי סדין בציצית דלא אפשר דלא לקיומי לעשה אבל הכא אי אמרה לא בעינא ליה מי איתיה לעשה כלל אלמא כיון דאפשר למיעקריה לעשה אע"ג דאכתי לא איתעקר הוה ליה כמאן דליתיה דהא לא קבוע הואיל ומשום הנאה דידה חייביה רחמנא למנסבה וכיון דאמרה לא בעינא לה להאי הנאה איעקר ליה מצות עשה שבה. [הגה"ה א"א אפשר שהטעם ראוי לסמוך עליו אבל הראיה אינה כלום אטו באשה הראויה לקיימה מי ליתיה לעשה ואע"ג דמצי איהו למיעקריה] וגמרינן מינה למורא וכבוד אב ואם ועמידה מפני רבו הואיל ואפשר למיעקרא להאי עשה דידהו דהרב שמחל על כבודו כבודו מחול חשבי' ליה כמאן דליתיה ולא מברכינן עליה והוא הדין לשאר מצות דדמיין להו. ולגבי מתנות כהונה נמי אמרינן כהנים משלחן גבוה קא זכו וגבי גזלת הגר דהוה ממתנות כהונה אמרינן (ב"ק י"ג, א') קנהו השם ונתנו לכהנים וכדמתבררא בבבא קמא דשמעת מיניה דמאן דיהיב מידי ממתנות כהונה לכהן לא יהיב ליה מדידיה אלא דרחמנא נינהו כדכתיב (במדבר י"ח, ח') ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי וגו' הילכך לא מברך ישראל על נתינתה לכהן. ע"כ תשובת הר' יוסף בן פלאט.
